<h1>המנהיג הלכ' יו"ט סימן צ"ו</h1>
<h2>דף טז.</h2>
מנהג כל ישראל לעשות עירובי תבשילין בפת ותבשיל על פי הלכות רב יהודאי, וכן כתב ר"ש ז"ל בתשובות, וכן כתב רבינו יעקב מ"כ דמחלוקת ב"ש וב"ה לבשל לחוד הוא ולחמם חמין ולצלות דכל הני בכלל בישול נינהו דכתיב ויבשלו את הפסח ואינו אלא צלי, וגבי חמין אמר במסכת שבת הפשרו זהו בשולו ואיכא למאן דאמר לא זהו בשולו, אבל אפיית הפת לא קרי בישול בשום מקום והכי מוכח בע"ז גבי אלו דברים של כותים אסורים הפת והשלקות ואמר התם בגמרא דפת מי"ח דברים שגזרו ב"ש וב"ה הוא כדאיתא בפ"ק דשבת וגבי שלקות אמרינן בע"ז מנא ה"מ אמר קרא אוכל בכסף תשבירני ומים בכסף וגו' מה מים שלא נשתנו ע"י האור אף אוכל וכו' ופריך מידי אור כתיב ולא פריך למה גזרו על הפת א"כ ליתא בכלל שלקות דאפייה ליתא בכלל בישול והא דתניא חנניא אומר ב"ש אומרים אין אופין אלא אם כן עירב בפת ואין מבשלין אלא א"כ עירב בתבשיל ואין טומנין את החמין אלא אם כן היה לו חמין טמונין מבעוד יום וב"ה אומרים מערב אדם בתבשיל ועושה בה כל צרכו אהטמנת חמין קאי, אבל לפת מודו דצריך פת דאפייה אינה בכלל בישול כדתניא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו מכאן אמר ר' אליעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מכאן סמכו חכמים עירובי תבשילין מן התורה וליכא מאן דפליג, ועיקר פלוגתייהו דב"ש וב"ה בתבשיל אחד על כל התבשילין אבל בפת כולהו מודו דאין אופין אלא על האפוי בין לר' חנינא בין לר' אליעזר, וכי תימא היאך מערבינן לדלוקי שרגא בתבשיל, משום דבשעת בישול העירוב מדליקין את האש תחתיו, ואע"ג דאפיית פת לא הוה במשכן וילפינן לה גבי שבת מבישול סמנין התם היינו טעמא דלא בעינן שם בישול וכיון דדמי לבישול ילפינן ליה מיניה אבל גבי עירוב בעינן שם בישול, ודקאמר בגמרא לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא, כדי לבשל עליו הוא דקאמר אבל לאפות צריך פת, ודקאמרינן מידי דמלפת או מידי דלא שכיח בעינן ולמעוטי פת ודייסא דשכיחי ולא מלפתי לענין עירובי תבשילין דלא מערבין בהו, היינו כדי לבשל עליהן אבל לאפות מערבין בפת ודייסא, כך פירש רבינו יעקב מ"כ, ורבינו הקדוש מדנפירא הראה לנו הירושלמי דפ"ב דיו"ט דפליג ר' יהושע אדר' אליעזר דאמר אין אופין וכו' ר' יהושע אומר אופין ומבשלים על המבושל וקיימא לן כר' יהושע [דר"א] שמותי הוא מתלמידי ב"ש הוא ואין הלכה כמותם, וכשבאתי מצרפת ראיתי בתוספתא דיו"ט פ"ב כך גבי עירובי חצרות ותחומין מערבין בפת לשבת ובתבשיל ליו"ט וכו' והעושה תבשיל מערב יו"ט אופה וכו' וכ"כ רב אחא משבחא וכן נראים הדברים כרי"ף ז"ל כן נלע"ד.
<h2>דף כא.</h2>
ואחרי שלא התיר הכתוב לעשות ביו"ט כי אם אוכל נפש והצריך לו במכשיריו שאי אפשר לעשות מערב יו"ט, וראינו שנקראו הי"ט שבתון כמו שבת בראשית וכתיב הוא לבדו יעשה לכם וגו' ודרשו בו לכם ולא לכותים ועל זה אמר מזמנין כותי בשבת אבל לא ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו, וכתיב בפסח למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים וכתיב בחג וזכרת כי עבד היית ואתיא זכירה לזכרו על היין כל יו"ט ויו"ט דאיתקשו מועדים זה לזה מעתה דינם לכל דבר כשבת זולתי באוכל נפש כדאמרן, על כן אמרו שאסור לקנות ולמכור בו ולעשות משא ומתן כלל כדרך שאמרו שאסור בשבת שכתוב בו וקראת לשבת עונג וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, חפציך אסורים חפצי שמים מותרין שמשדכין על התינוקות ליארס ועל התינוק ללמדו ספר או אומנות, ודבר דבר דיבור אסור והרהור מותר שאסור לחשוב חשבונות הבאים שמא יכתוב אבל אותן שעברו שאין בהן תועלת מותרין, וכן אמרו הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ואומר לו תן לי טלה אחד כו' ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח, והולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי כך וכך רמונים וכו' ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח ואצל מוכר היין ובלבד שלא יזכיר לו סכום מדה ואפילו אם הוא כלי של מדה ימלאנו, ותנן בסוף יו"ט אלו שהן משום מצוה אין מקדישין ואין מעריכין וכו', ויש לשאול דאמר ר' אלעזר פוסקין צדקה לעניים בשבת, ויש לומר דהתם שאני כדאיתא התם היינו טעמא דאין מקדישין כו' אע"ג דהוא מצוה גזירה משום מקח וממכר וכשכבר יצא ההקדש מרשותו ונכנס לרשות גבוה אין יכול להחליפו ואתי למישרי מקח וממכר, ואפילו הכי אם הקדיש כו' מה שעשה עשוי דתניא בתוספתא וכולן שעשאן ישראל בין אנוסים בין שוגגים בין מזידים בין מוטעין מה שעשה עשוי בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. וכן במעשר תניא התורם והמעשר בשבת בין בשוגג בין במזיד וכו' ובפרק שני דיו"ט ובפרק הניזקין במזיד לא יאכל מהן בשבת, אבל הפוסק צדקה לעניים אפילו אמר סלע זו לעניים מותר להחליפה כדאיתא בפרק הכל מעריכין אמר ר"נ האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה בין לעצמו בין לאחר ובין אמר זו ובין אמר עלי, וכן אמר רבא דלא שנא, ותניא כוותיה דרבא נדר צדקה ואין הקדש צדקה מאי קאמר לא נדר צדקה ולא הקדש צדקה אלא לאו הכי קאמר צדקה הרי היא כנדר לבל תאחר ואינה כהקדש דאילו הקדש אסור לאישתמושי ביה ואילו צדקה שרי לאישתמושי ביה והני מילי עד שלא באת לידי גבאי אבל משבאת לידי גבאי אסור לשנותה, ובפסחים פרק אלו דברים מוקים להא דאין מקדישין בחובות שאין קבוע להם זמן, אבל חובות הקבוע להם זמן מקדישין, וכן הוא בשבת פרק שואל וכן הוא בירושלמי דפסחים פרק האשה ובפרק שני דיו"ט.
